עניינה של פרשת פלוני בשאלת תשלום תגמולים רטרואקטיבית לנכה צה"ל אשר הוכר באיחור ניכר עקב פוסט טראומה קשה ממלחמת יום הכיפורים, ואופן יישומו ופרשנותו של חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) (הלן: חוק הקיצבאות), ובעיקר פרשנות סעיף 3א לחוק הקיצבאות. בהליך דנן בחן ביהמ"ש העליון את פסה"ד של בית המשפט המחוזי (להלן: פס"ד מחוזי) אשר פירש את חוק הקיצבאות באופן מרחיב שיאפשר תשלום תגמול בערכים ריאליים בגין תקופת העבר לנכי צה"ל שהוכרו באיחור ניכר, ובאופן שלא יפלה לרעה את נכי צה"ל לעומת נכי הביטוח הלאומי ולא יפלה בין נכה צה"ל שהוכר בהליך מהיר לבין נכה צה"ל שהדיון בעניינו התעכב שנים רבות. על החלטה זו בחר קצין התגמולים במשרד הביטחון לערער לבית המשפט העליון אשר קיבל את הערעור בחלקו, הנציח את אפלייתם לרעה של נכי צה"ל לעומת נכי הביטוח הלאומי, הנציח אפליה בין נכי צה"ל לבין עצמם, ואיפשר פתח צר בלבד לתשלום תגמול ריאלי בגין תקופות העבר. בית המשפט העליון העדיף לפרש את חוק הקיצבאות בצימצום, למרות שמדובר בנכי צה"ל, ולמרות הרטוריקה המחייבת לכאורה פרשנות מרחיבה, ו"גילגל" את הכדור חזרה המחוקק.