מהסקירה והנתונים שערך עו"ד אונגר, אף שהתמקד בשאלת הליך ההכרה בנכי צבא (האם נידרש כי הפציעה הינה עקב השירות בכלל או עקב פעילות מבצעית בשירות), עולה כי ברוב המדינות שנבדקו, הסיוע הניתן לנכי צבא נפרד מהסיוע הניתן לכלל האוכלוסייה במסגרת מערכת הביטחון הסוציאלית.
יוצא מהכלל לעניין זה הוא המצב בשבדיה שם קיימת חובת גיוס על פי החוק, וזכויות נכי הצבא מוסדרות במסגרת חוקי הביטוח הלאומי החלים על כלל העובדים במשק, ולא במסגרת מערכת הביטחון. עם זאת, ישנן הטבות מיוחדות הניתנות לחיילים, שאינן ניתנות לשכירים, ובהן למשל, הזכות לקבל טיפול רפואי חינם במהלך השירות הצבאי. על פי כללי הביטוח הלאומי, מוענקת תמיכה רחבה יותר במקרים בהם הפגיעה קשורה לשירות הצבאי. במקרים אלו הפגיעה תחשב כתאונת עבודה המזכה את החייל בקצבת נכות, הוצאות שיקום, סיוע רפואי וכיו"ב.
כך גם בפינלנד, גם שם קיימת חובת גיוס על פי חוק, עובדי מערכת הביטחון שאינם בשירות חובה או מילואים, יקבלו זכויות כנפגעי עבודה במסגרת הביטוח הלאומי, ואילו זכויות חיילים שנפגעו בשירות מילואים ושירות חובה מוסדרות בחוק תאונות צבאיות, אשר היקף ההכרה לפיו רחב יותר.
אף באוסטריה, שם חל גיוס חובה, יש אבחנה בין זכויות לפי ביטוח לאומי כללי, וביטוח מיוחד לעובדי המדינה, ובין הסיוע הניתן לחיילים סדירים, המעניק תמיכה רחבה יותר מזו הניתן דרך מערכת הביטחון הסוציאלי הכללי.
בהתאם לאמור, קיומן של מערכות סיוע נפרדות ומיטיבות יותר לנפגעי צבא הינה תופעה נפוצה, ואולם גם כאשר מערכת הסיוע לנפגעי צבא משולבת עם מערכת הסיוע לכלל האוכלוסייה, נשמרת ייחודיות לנפגעי שירות צבאי ומערך הזכויות שלהם רחב יותר.
היטיב לתאר זאת פרופ' ג'וני גל בעדותו בפני ועדת גורן: "ניסינו להשוות בין הטיפול בנכי צה"ל לבין נכי מלחמה במדינות אחרות (…) ארה"ב בריטניה, הולנד, גרמניה, נורבגיה וישראל (…) בכל מדינות הרווחה קצבאות או שירותים לאנשים שנפגעו בשירות צבאי נדיבות יותר ומקיפות יותר מאלה שניתנות לאנשים אחרים עם מוגבלות, אבל הפערים כנראה משתנים מאוד ממדינה למדינה, וככל הנראה, לפחות מהנתונים שאנחנו מצאנו, הסיוע אצלנו כנראה נדיב יותר לעומת מרבית המדינות".