כאמור, מטבלה מספר 1 עולה באופן ברור כי למעט ברמת שכר מינימום, בכל שאר רמות השכר החל מהשכר הממוצע במשק, קצבה חודשית לנפגע עבודה תהיה עדיפה על פני קצבה חודשית לנכה צה"ל, בפערים הולכים וגדלים ככל שרמת ההכנסה גדלה, ועד לפערים של אלפי ₪ בחודש ברמות השכר הגבוהות (אף שהגבוהה שבהן רחוקה מאוד מתקרת ההכנסה האפשרית לנפגע עבודה).
תוצאה זו צפויה ולמעשה ברורה מאליה שכן תגמול נכות לפי סעיף 5 לחוק הנכים הינו % מהשכר הקובע, השווה לתגמול לנכה בדרגת נכות 100%, היינו 4,353 ₪. מכאן, שהשכר הקובע ממנו נגזר התגמול לכל נכי צה"ל גבוה אך במעט משכר מינימום, וכיון שהגזירה היא לפי % הנכות מ- 100% "השכר הקובע" ולא % הנכות מתוך 75% השכר של נכה נפגע עבודה, ברור שברמת השכר של שכר מינימום, ובזו בלבד, רמת התגמול של נכי צה"ל תהיה תמיד גבוהה יותר מזו של נפגעי עבודה.
יש לציין כי לאור העלייה בשכר מינימום בהתאם לחוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), תשע"ה 2015, הפער גם ברמת שכר מינימום לטובת נכי צה"ל צפוי להצטמצם.
התבוננות על מנגנון התגמול לנכי צה"ל לעומת מנגנון התגמול לנפגע עבודה מעלה כי נכי צה"ל אמנם היו אמורים להיות מועדפים מול נכי עבודה כיון ש"שווי" כל % נכות נגזר מ – 100% השכר הקובע ולא מ- 75% השכר הקובע, כמו לנפגע עבודה. ואולם, בעוד שהשכר הקובע לנכי צה"ל דומה לשכר מינימום, ה"שכר הקובע" לנפגע עבודה הוא השכר שהרוויח בפועל.
ניתן לשער כי המחוקק ראה לנגד עיניו את חיילי צה"ל הנפגעים בשירות חובה, אשר טרם הספיקו להשתלב בשוק העבודה ולקבוע את "שכרם הקובע" לפי אבדן הכנסה בפועל. ואולם, מנגנון דומה למי שנפגע בגיל 18-21 קיים גם בקרב נפגעי עבודה. במקרה כזה, גיל המקביל לגיל שירות חובה, השכר הקובע לצורך קביעת התגמול עבור נפגע עבודה יהיה 75% מהשכר הממוצע במשק, ואילו עבור נכה צה"ל שנפגע באותו גיל אולם לא בעבודה אלא במסגרת שירות חובה, השכר הקובע לצורך התגמול יהיה 100% מסכום הגבוה במעט משכר מינימום.
מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם הכוונה כי זכויות נכי צה"ל לא יהיו פחותות מזכויות נפגעי עבודה.
שאלת השכר הקובע ממנו ייגזר התגמול של נכי צה"ל נתקפה בערכאות, בעניינו של דויד נחמיה נ' קצין התגמולים (להלן: פס"ד דויד). המבקש בהליך זה מוכר כנכה צה"ל בדרגת נכות 100%. דרישת המבקש היתה כי התגמולים שהוא מקבל על פי סעיף 5 לחוק, יחושבו על בסיס השכר שקיבל (כקצין בשירות קבע) קודם להתגבשות הנכות, כאשר לשיטתו זהו "שכרו הקובע" בסעיף 5 לחוק, ולא על בסיס הצמדה לדירוג השכר של עובדי מדינה כמוגדר בסעיף 1 לחוק, רכיב המכונה "שכר קובע". ההליך עבר שלושה גלגולים, בכולם נדחתה עמדת המבקש והתקבלה עמדת המדינה. נקבע כי משמעות טענת המבקש כרוכה במהפכה משפטית וכלכלית. עוד קבע בית המשפט העליון כי: "הפיצוי על פי חוק הנכים אין לו זיקה למצב הנכה לפני הנכות, והוא שוויוני ואף גבוה מן הממוצע".
ביחס לתגמול לנכי צה"ל כתגמול שוויוני – אין חולק כי זו הפרקטיקה הנוהגת אצל קצין התגמולים מימים ימימה, אולם ספק אם החוק אינו יכול לשאת פרשנות אחרת, כנטען על ידי דויד בהליך הנ"ל. קבלת עמדתו של דויד משמעה כי השכר הקובע של כל נכה יהיה כפי שהרוויח בפועל ערב נכותו/החמרת נכותו, ואולם בניגוד לנכי עבודה שהתגמול נגזר מתוך % הנכות הרפואית X 75% משכרו הקובע של נכה העבודה הספציפי, עבור נכי צה"ל המשמעות תהיה גזירת התגמול מתוך % הנכות הרפואית X 100% משכרו הקובע של נכה צה"ל הספציפי, ותוך שמירה על הפער המתבקש לטובת נכי צה"ל מול נכים נפגעי עבודה.
ביחס לקביעת כבוד השופט רובינשטיין כי התגמול לנכי צה"ל "אף גבוה מהממוצע" – בכל הכבוד, לא ברור על מה ביסס בית המשפט העליון את קביעתו כי התגמול השוויוני גבוה מן הממוצע. כפי שמבואר בנתונים לעיל, ה"שכר הקובע" לנכה צה"ל גבוה במעט משכר מינימום, והוא נמוך ממחצית מהשכר הממוצע במשק.
ודוק, "השכר הקובע" ממנו נגזר התגמול לנכי צה"ל לפי סעיף 5 לחוק הינו: "150.6% מסך כל המשכורת המשתלמת לעובד המדינה שדרגת משכורתו היא 17 של הדירוג המנהלי (…)". ניתן להעריך כי המחוקק ביקש להצמיד את השכר הקובע לשכר של עובד מדינה מתוך מחשבה כי לחיילים בשירות חובה שייפגעו אין בסיס שכר רלוונטי ממנו ייגזרו תגמוליהם. ניתן לשער כי הכוונה מלכתחילה הייתה להגן על נכי צה"ל. יש לבחון כיצד מתוך כוונה חיובית זו, לקבוע בסיס שכר לפי שכר עובד מדינה, הגיע השכר הקובע לשכר מינימום, וזאת כשהוא מהווה מעל 150% משכר עובד מדינה. לפי נתונים אלה אמורים להיות עובדי מדינה שמשכורתם נמוכה בהרבה משכר מינימום, דבר שכמובן אינו סביר ואינו מתקבל על הדעת. הפתרון האחר לחידה זו הוא שהתגמול לנכי צה"ל נשחק באופן משמעותי לאורך השנים באופן שאינו משקף שכר ממשי של עובדי מדינה כאמור, וזאת, כפי הנראה, על ידי מתן תוספות לעובדי מדינה שאינם נכללים ב"שכר הקובע" לנכי צה"ל. דומה כי הדבר מחייב המשך בדיקה שהיא כלכלית בעיקרה.
נוכח כל האמור ברור כי האמירה השגורה והמקובלת כי זכויות נכי צה"ל הן זכויות עדיפות על פני כל מערך זכויות אחר, לרבות זכויות נפגעי עבודה, אינה מדויקת ביחס לתגמולים. ראינו כי מעבר לרמת שכר המינימום, התגמול שיקבל נפגע עבודה יהיה גבוה יותר מהתגמול שיקבל נכה צה"ל.