בבדיקת הרקע ההיסטורי לחקיקת חוק הנכים  נמצא כי זכויות נכי צה"ל מוצגות כעדיפות על פני זכויות אחרות: "בשלהי 1953 (…) הצעה לכינון רשות מרכזית לשיקום נכי מלחמה (…) ההבדלים היו התגמולים והקצבאות הצנועות שהוקצו לזכאי המוסד בענפי הביטוח האזרחים (זקנה, נפגעי עבודה וכו') לבין הסכומים ששולמו לנפגעי צה"ל היו גדולים (…)", וכן מוצג הרציונל להעדפה זו: "(…) בן גוריון סבר כי על המדינה המגייסת את בניה ובנותיה לשאת באחריות כוללת לגורלם, גם בעת היפגעם. על כל חייל לדעת כי יטופל וישוקם, כמיטב היכולת, אם ייפצע, ויסייעו לבני משפחתו אם ייפול על משמרתו. כך תמלא המדינה חוב הכבוד לנפגעים ויובטח גם המורל של הכח הלוחם".

תפיסה זו נשתמרה וזכויות נכי צה"ל מוצגות כעדיפות על פי זכויות אחרות גם בספרות, שנים רבות מאוחר יותר.

פרופ' ג'וני גל קובע בספרו ביטחון סוציאלי בישראל : "..הפערים הגדולים ביותר הם בין הגמלאות והשירותים המוענקים לנכי צה"ל לבין אלו הכלולים בתכניות האחרות לאנשים עם מוגבלות. לא זו בלבד שהגמלה הבסיסית המשולמת בתכנית נכי צה"ל גבוהה במידה ניכרת מזו המשולמת לזכאים בתוכניות האחרות אלא שמגוון הגמלאות והשירותים הנוספים המוצעים לנכי צה"ל מרחיב בצורה ניכרת את הפער שבינם לבין שאר קבוצות הנכים.. "
קביעה זו בדבר עדיפות עובדתית לכאורה של זכויות נכי צה"ל על פני מערך זכויות סוציאליות אחר, גם בבדיקת התגמולים בלבד, חוזרת בספרות. כך למשל במאמרו של ניצן הלפרין בנושא קצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית, סוקר המחבר את מערכות הזכויות הסוציאליות בישראל ומדרג אותן באופן הבא: "אף על פי ששלושת המודלים מעניקים קצבאות לאנשים עם מוגבלויות דומות, יש ביניהם פערים חומריים היוצרים היררכיה אשר בראשה קצבאות נכי צה"ל, אחריהן קצבאות נכי עבודה ובסוף קצבאות הנכים הכלליים".