על אף כל האמור, יש המציבים סימן שאלה מעל הקביעה הערכית כי זכויות נכי צה"ל צריכות להיות עדיפות על פני זכויות סוציאליות אחרות. פרופ' רות בן ישראל מעלה שאלה מוסרית, האם יש מקום להתחשב במקור הלקות כאמת מידה לקביעת שיעור הפיצוי במערכת הביטחון הסוציאלי? נטען, בין השאר, כי ספק אם לסיווג הזכאות על בסיס נסיבות הפגיעה יש מקום במערכת הביטחון הסוציאלי שתכליתה להבטיח קיום בכבוד לאנשים שנחשפו לסיכון החברתי של מוגבלות. המצדדים ברלוונטיות של נסיבות הפגיעה לרמת הפיצוי יטענו כי שיעור הפיצוי בנסיבות אלה הוא פועל יוצא מההערכה הערכית או המוסרית של הסיבה שגרמה לנכות, תוך שהחברה משתמשת בעקרון הפיצוי כבסיס לגמלאות ולשירותים כדי לפצות בני אדם על נזק שנגרם להם בגין ערכים חברתיים רצויים. כך הפיצוי לנכי צה"ל מבטא הערכה של החברה, או פיצוי לנפגעי גזזת המבטא תחושת אשמה של החברה.
מנגד, התומכים בקצבה אחידה יטענו כי הגורם לכך שנפגעה האפשרות לקיומו של אדם בכבוד אינה רלוונטית ליישום תכליתו של הביטחון הסוציאלי. "מה שחשוב ליישום תכליתו של הביטחון הסוציאלי הוא היות האדם במצב שקיומו בכבוד אינו מובטח. קצבת נכות אחידה המוענקת בגין כלל הנכויות ובהתעלמות ממקורן, מבטאת בעצם את ההשקפה הנאורה של החברה שבה חיי האדם עם המוגבלות, ולפיה אדם הנפגע בגופו ובנפשו עקב נסיבות חייו הפרטיים ומוצא את עצמו במצב של נכות, שאינה מאפשרת לו לתפקד כמקודם ולפרנס את משפחתו בצורה נאותה – זכאי לקבל קצבת נכות כזכות ולא כחסד מבלי להתחשב בסיבה שגרמה לנכותו. על כן, אין הצדקה לכלול מרכיב של פיצוי, כאמור, במסגרת הביטחון הסוציאלי. זאת, משום שהכללת מרכיב של פיצוי על נזק שהחברה גרמה אינה מתיישבת עם תכליתו של הביטחון הסוציאלי."
נימוק נוסף המצדד במתן קצבאות אחידות הינו הנימוק הפרקטי/מעשי, המאפשר האחדת הטיפול בכלל הנכים על ידי גורם מוסדי אחד והימנעות מטיפול מקביל על ידי מספר רשויות ממשלתיות כפי שנעשה בעת תשלום קצבאות מובחן (נכי צה"ל מטופלים במשרד הביטחון, נפגעי איבה, נפגעי עבודה ונכים כלליים מטופלים בביטוח לאומי, נפגעי הנאצים מטופלים במשרד האוצר).