כך, מצד אחד  – "תודעת החובה החלה על החברה לשאת באחריות לאלה שנפגעו עקב נשיאתם בעול הלחימה וההגנה על המדינה מושרשת בתפיסות היסוד של החברה בישראל.."  – הרטוריקה נכונה ומדויקת.

מצד שני, בעת שצריך ליישם רטוריקה זו, ולמרות שפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הגיע לתוצאה העולה בקנה אחד עם רטוריקה זו, בא ביהמ"ש העליון, הופך את הקערה על פיה, ובוחר לפרש את החוק פירוש דווקני אשר יותיר על כנה אפליה בוטה של נכי צה"ל לעומת נכי הביטוח הלאומי, ואותה אנומליה חקיקתית בה ניתנת העדפה לנכי הביטוח הלאומי לעומת נכי צה"ל מקבלת אישור מביהמ"ש העליון.

ובל נטעה, ביהמ"ש העליון ער לעיוות ומצביע עליו אך בוחר להותיר את הפתרון למחוקק. כך, סעד אשר נתן ביה"ד הארצי לעבודה לנכי הביטוח הלאומי לא יינתן על ידי ביהמ"ש לנכי צה"ל, אשר יוותרו עם תגמול חודשי  של 3.41 ₪ בגין תקופת העבר.

והרשות, אותה רשות אשר אחרי קבלת פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי יכולה היתה לפעול במרץ לתיקון החוק באופן שישולם תגמול בערכים ריאליים רטרואקטיבית לנכים מבלי שיוכפש שמה, אותה רשות אשר בחרה שלא לפעול לתיקון החוק ותיקון העיוות עליו הצביע ביהמ"ש המחוזי, אותה רשות אשר הפנתה את מרצה להגנה על שמה הטוב וטרחה להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון,  אותה רשות אשר קיבלה "רוח גבית" לעמדתה מביהמ"ש העליון אמורה לפעול כעת לתיקון העוול בדרך של חקיקה.

אכן, רטוריקה לחוד ומציאות לחוד.

יש לקוות כי הרשות, החבה בחובת נאמנות מוגברת לציבור נכי צה"ל תקרא את המסר הברור של בית המשפט העליון לפיו יש לתקן בחקיקה את אפליית נכי צה"ל, ותפעל על פי חובתה לתיקון חקיקה כאמור בהקדם, ורטוריקה ומציאות יאוחדו.