כסיכום ביניים ניתן לומר כי ההיסטוריה החקיקתית מבססת את הכוונה להעדיף את זכויות נכי צה"ל על פני כל מערך זכויות אחר. הפסיקה מחזקת רציונל זה, וזאת למרות קולות הטוענים כי אדם מעצם היותו אדם צריך לקבל אותן זכויות, ללא קשר לנסיבות פגיעתו ונכותו. טענה של אפליה בהקשר זה נדחתה לא אחת על ידי בית המשפט העליון אשר מצא כי אבחנה בין נכי צה"ל לנכים אחרים הינה אבחנה בין שונים ולא אפליה בין שווים, וזאת נוכח החובה הערכית מוסרית שחבה החברה למי שמסר מגופו ונפשו למען טובת הכלל.
במישור העובדתי מתקבלת, ככלל, הנחת מוצא כי זכויות נכי צה"ל אכן עדיפות על פני כל מערך זכויות אחר. לאחרונה אנו עדים לניצני בחינה עניינית של שאלה זו, ובעצם בחינה זו יש משום חידוש.