בית המשפט העליון מרבה לחזור ולשנן את הרטוריקה המתעדפת את נכי צה"ל על פי כל מערך זכויות סוציאליות אחר.  כך: "חוק הנכים מבוסס אפוא על אחריות המדינה כלפי בניה הנשלחים לשרת שירות חובה בכוחות הביטחון ונפגעים בגופם ובבריאותם בזמן השירות ועקב השירות. בשירותם הצבאי הם תורמים ממיטב כוחם לטובת החברה. תרומה זו מחייבת את הציבור לשאת בנזקי אלה שנפגעו בשירותם למען הכלל, כמידת פגיעתם ", "בבסיסו של חוק הנכים עומדת חובתה המוסרית של המדינה כלפי מי שנטל חלק בהגנתה ונפגע בגופו בשל כך"  , "הבדלים אלו בין ההסדרים השונים מלמדים על הצורך להשתמש במידת ה"קל וחומר" בין שני ההסדרים. דהיינו, ברי כי ההסדר שבחוק הנכים צריך להיות שווה למצער להסדרים המקבילים בנוגע לנכי עבודה או לנכות כללית, או להיטיב יחסית אליהם, אלא אם כן קובע החוק אחרת. כפי שצוין לא אחת "ככלל, נכי צה"ל זוכים לעדיפות משמעותית ולהטבות רבות על פני יתר הנכים", ""חוקים אלה משקפים את הכרת החברה הישראלית בחוב שהיא חבה כלפי בניה ובנותיה הנקראים לשרת בכוחות הביטחון ונפגעים בזמן השירות ועקב השירות, ולאלה שנפלו על הגנתה – "חוב ערכי נעלה" ,  "חוק הנכים מבקש, אם-כן, לממש את החובה המוסרית של המדינה לדאוג לחייליה אשר נלחמו לשם הגנתה וביטחונה ולגמול להם על הקורבן שהקריבו למען הכלל. … תכליתו של החוק אינה רק להעניק לנכה ביטחון סוציאלי, אלא גם לבטא את מחויבותה של המדינה ואת אחריותה כלפי מי שחירף נפשו במלחמה על ביטחונה, ושב חבול משדה הקרב (…). כשם שציין הנשיא ברק בעניין דוקטורי-  "(…) חוק הנכים הוא מיוחד במינו. הוא מבוסס על ההכרה בחובתה ובאחריותה של החברה כולה כלפי חיילים שנפגעו עקב שירותם הצבאי, שירות שהוטל עליהם על ידי המדינה, ולמען המשך קיומה וביטחונה (…) הוא שונה מחוקי נכים אחרים ומהסדרים סוציאליים אחרים של תמיכה בנכים. אלה מבוססים על נזקקות כלכלית. לעומת זאת, חוק הנכים מבוסס על חוב שהמדינה חבה למי שנפגע בשירותה".

מהדוגמאות שלעיל ניתן בנקל להתרשם מהרטוריקה המקנה לחוק הנכים והזכויות שמכוחו מעמד מיוחד ומועדף בקרב החקיקה הסוציאלית.

במאמר מוסגר אציין כי ספק בעיניי אם עצם ההתייחסות לחוק הנכים כחלק ממערך החקיקה הסוציאלית, גם אם בסייגים, מדוייקת. כפי שעולה בבירור מהפסיקה שהובאה לעיל, מקור החובה אינו נובע מנזקקות כלכלית של הנכים אלא נובעת מחוב, המוגדר כ"חוב מוסרי" של המדינה כלפי מי שנתן מגופו ונפשו בהגנה עליה. בהתאם לכך הנני סבורה כי נוכח העובדה שנכי צה"ל הם מי שאיבדו משלמות גופם ונפשם ובכך נפגעה זכותם הבסיסית לשלמות הגוף יש לראות את מקור חובת המדינה כלפי נכי צה"ל כחובה חוקתית שהופרה, וברוח זו לבחון את מידתיות הפיצוי הניתן לנכים. אותיר נקודה זו, המרחיבה מעבר לפסה"ד הנדון, בצריך עיון.

כך או כך, נוכח הרטוריקה הברורה של בית המשפט העליון בדבר המעמד המיוחד של זכויות נכי צה"ל בכלל, ומול זכויות סוציאליות אחרות בפרט, ניתן היה לצפות שבית המשפט העליון יאמץ ויאשר את פסיקת בית המשפט המחוזי.

אולם שוב, ציפיה לחוד ומציאות לחוד. נפנה כעת לבחינת פס"ד פלוני על הנמקתו.