הפסיקה מרבה לצטט, כחלק מפרשנותה את תכלית חוק הנכים, את דברי בן גוריון בפני הכנסת בעת שהציג את הצעת חוק הנכים:
"מלחמת החירות של צבא הגנה לישראל לא הייתה כולה זרועה נחת, ניצחונות וכיבושים. היה גם צד שני למטבע. (…) נפלו מאות ואלפים מתפארת הנוער שלנו(…) אך החללים הם רק חלק מהאבדות. רבים נשארו לשמחתנו בחיים, אך גם הם שילמו מחיר יקר-איבר מן החי. הערב אני מגיש לכם בשם הממשלה חוק על החוב, נכון יותר- על חלק מהחוב, שאנו חייבים לאלה שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת. חוק על תגמול ושיקום לנכי המלחמה (…)
תשלום התגמולים אינו גורע מזכותם של הנכים לשיקום (…) התגמול המגיע לנכה הוא נוסף לשיקום הכללי (…) התגמול אינו פוטר את המדינה מדאגה לשיקום הנכה. אנו נעזור לנכים, כמו לחיילים משוחררים אחרים, ללמוד מקצוע, להמשיך בלימודים, להסתדר בעבודה, בהתיישבות או בעסק אחר" (דברי הכנסת, כרך 2 – 1573-1572(תש"ט)).
וכן, כשם שציין הנשיא ברק בעניין דוקטורי–
"(…) חוק הנכים הוא מיוחד במינו. הוא מבוסס על ההכרה בחובתה ובאחריותה של החברה כולה כלפי חיילים שנפגעו עקב שירותם הצבאי, שירות שהוטל עליהם על ידי המדינה, ולמען המשך קיומה וביטחונה (…) הוא שונה מחוקי נכים אחרים ומהסדרים סוציאליים אחרים של תמיכה בנכים. אלה מבוססים על נזקקות כלכלית. לעומת זאת, חוק הנכים מבוסס על חוב שהמדינה חבה למי שנפגע בשירותה".
וביחס לזכויות נכי צה"ל מול זכויות סוציאליות אחרות נקבעה בפסיקה במפורש העדפה של זכויות נכי צה"ל על פי כל מערך זכויות סוציאליות אחר:
כך, כבוד השופטת ארבל בפס"ד פאר:
"אשר על כן, קביעת מבחנים מחמירים יותר במסגרת חוק הנכים בהשוואה למבחנים להכרה כנפגעי עבודה, תיצור מצב בו יהיו חיילים או שוטרים שחלו במהלך שירותם ויקבלו הטבות פחותות בהשוואה לנפגעי עבודה שנפגעו בנסיבות זהות. נראה כי אין לקבל מצב זה."
כאשר הותקנו לנכי צה"ל מבחנים לקביעת נכות בגין צלקות אשר, על פני הדברים, הקנו לנכי צה"ל דרגת נכות נמוכה יותר מאשר לנכים נפגעי עבודה, תקף ארגון נכי צה"ל באופן ישיר את התקנות, תוך טענת אפליה לרעה של נכי צה"ל לעומת נכי הביטוח הלאומי. העתירה התקבלה, התקנות בוטלו, ונקבע:
"בענייננו התכליות השונות שעומדות בבסיס הסדרי התגמולים השונים מלמדות, כי ככל שקיים שוני רלוונטי בין נכי צה"ל לנכים אחרים ביחס למבחנים לקביעת שיעור הנכות, הרי שוני זה אינו אמור לפעול לרעת נכי צה"ל."
כאשר תקף ארגון נפגעי עבודה בטענת הפליה הפחתה בקצבאות נכי עבודה, הפחתה אשר לא חלה על נכי צה"ל, דחה כבוד הנשיא ברק את העתירה וקבע :
"ההבחנה בין נכי תאונות עבודה לבין הנכים המשתייכים לקבוצה השנייה (נכי צה"ל, רדיפות הנאצים. ר.ג.ג.) נעשית על רקע תחושת החובה המוסרית של החברה הישראלית כלפי לוחמיה ומגניה (נכי צה"ל), קורבנות תוקפיה (נכי פעולות האיבה) ונפגעי צורריה (נכי רדיפות הנאצים). המכנה המשותף של נכי הקבוצה השנייה הוא הקשר שבין נסיבות פציעתם לבין השתייכותם הלאומית-קולקטיבית...אכן, מדינת ישראל רשאית לפרוע את חובה המוסרי כלפי אוכלוסיות שנטלו חלק בתקומתה ובהגנתה וכלפי אוכלוסיות שנפגעו אך בשל השתייכותם הלאומית. חובה מוסרית זו היא בבחינת שוני רלבנטי, שיש בו כדי להצדיק, בנסיבות המקרה, את ההבחנה בין קצבת נכי עבודה לבין התמלוגים המשתלמים במסגרת הקבוצה השנייה."
יתרה מכך, בפס"ד פאר ביסס כבוד השופט מלצר את העדפת זכויות נכי צה"ל על פני זכויות נפגעי עבודה בעיגון חוקתי כדלקמן :
"אני מסכים לפסק דינה הממצה של חברתי, השופטת ע' ארבל. ברצוני להוסיף כי האבחנה הראויה שהיא עושה ועל פיה אין לקבל מצב שבו חיילים או שוטרים שחלו במהלך שירותם – יקבלו הטבות פחותות, בהשוואה לנפגעי עבודה שנפגעו בנסיבות זהות – יש לה, לשיטתי, אף עיגון קונסטיטוציוני. סעיף 9 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהוא מעין פיסקת הגבלה מיוחדת למשרתים בכוחות הביטחון – מלמד אותנו כדלקמן: "אין מגבילים זכויות שלפי חוק-יסוד זה של המשרתים בצבא-הגנה לישראל, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הביטחון האחרים של המדינה, ואין מתנים על זכויות אלה, אלא לפי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות". הזכות לתגמולים, כזו גם הזכות לגמלאות, באות, לתפיסתי, למצער בגדר הזכות לקניין (ולדעתי הן אף כלולות בזכות לכבוד ולשוויון). לפיכך פגיעה בהן צריכה לעמוד, במקרים המתאימים, בדרישות פסקאות ההגבלה הרלבנטיות (סעיפים 8 או 9 לחוק היסוד הנ"ל). ראו: חוות דעתי וחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין ב-בג"ץ 6784/06 רס"ן שליטנר נ' הממונה על תשלום גמלאות ([פורסם בנבו], 12.6.2011). "
הפסיקה, אם כך, מציגה באופן עקבי ושיטתי את זכויות נכי צה"ל כזכויות עדיפות ומצדיקה את הרציונל לכך.