במסגרת פרק זה סקרתי את תמונת המצב הנוכחית בכל הנוגע לסיווג זכויות נכי צה"ל כחלק ממערך החקיקה הסוציאלית. עם זאת, אני סבורה כי יש מקום לבחינה מחודשת וביקורתית של סיווג זה נוכח המהפכה החוקתית, אשר חקיקת חוק הנכים ועיצוב תפיסת חוק הנכים קדמו לה. הדבר נובע מהקושי אשר נוצר מסיווג זכויות נכי צה"ל כחלק ממערך הזכויות הסוציאליות, והעמדת נכי צה"ל אשר שילמו בגופם ובנפשם למען הכלל תוך פגיעה בשלמות גופם, ותוך פגיעה בזכות יסוד מובהקת וברורה, בשורה אחת עם מקבלי זכויות סוציאליות אחרות, אשר אינם מוכרים כבעלי זכות חוקתית לקבלת הסיוע.
הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בפסק דינה של כבוד השופטת סוקולוב בעתירה שהגיש ארגון נכי צה"ל נגד משרד הביטחון בנוגע לאופן תשלום תגמולי מחיה (תג"מ) במסגרת הוראות אגף השיקום (להלן עתירת תג"מ). עניינה של העתירה בשינוי כללים למתן תגמול מחיה לנכי צה"ל שדרגת נכותם נמוכה מ- 50%. תגמול כאמור ישולם לנכה צה"ל אשר נמצא כי אינו מסוגל לעבודה ובכפוף למבחן הכנסות. אחת השאלות המרכזיות בעתירה הייתה כיצד ייקבעו את מסוגלות הנכה לעבודה, האם על בסיס נכותו המוכרת וזו בלבד (התייחסות לנכות ולא לנכה עצמו) או על בסיס הנכות המוכרת ומכלול נסיבותיו של הנכה כגון גילו, מקצועו וכד'. בהתאם להוראות אגף השיקום, מכוחם שולם התגמול כאמור, היתה התחשבות בנכות המוכרת ובמכלול נסיבותיו של הנכה וזאת עד שנת 2009, אז ערך משרד הביטחון שינוי בהוראות וביטל את האפשרות להתייחס למכלול נסיבותיו של הנכה. כבוד השופטת סוקולוב דחתה את העתירה תוך התייחסות למחויבות המדינה כלפי נכי צה"ל כמחויבות לרמת חיים מינימלית לכלל אזרחי המדינה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסה"ד בעניין עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי. וכך נקבע בסעיף 9 לפסה"ד:
"העותר מעלה טענות שונות בדבר ההשלכות הקשות הכרוכות בצמצום היקף התגמולים לו יהיו זכאים הנכים בעתיד, באופן המונע מהם "שמירה על רמת חיים מינימלית", ושתוצאתם תהיה כי "ייאלצו הוא ובני משפחתו להתדרדר לרעב או למחסור ועוני". (…) בנושא קרוב, צמצום הטבות כספיות שונות באמצעות תיקוני חוק שונים במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת 2003), התשס"ג-2003, קבע בית המשפט העליון כי טענות מסוג זה יש לבחון בראי הזכות לכבוד, המעוגנת בסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיבט של הזכות לקיום מינימאלי לאינדיבידואל מסוים, ולא בהקשר לכותרת כללית תחתיה ניתנות הטבות אלו או אחרות."
כך, מוצב נכה צה"ל בשורה אחת עם נתמכי הסעד במדינה, אשר בית המשפט העליון הכיר בדוחק בזכאותם לקיום מינימלי, ולא הכיר בזכאותם לקיום בכבוד כזכות יסוד.
בכך, למרבה הצער, התממש חששו של דוד בן גוריון אשר ראה בחזונו מערכת סיוע נדיבה ונפרדת כיון ש"נפגעי המלחמה אינם חלק של סעד", והנה נכי צה"ל עומדים בשורה אחת עם מבקשי קצבאות סעד.
בכך אף הוחמצה כוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה:
"חוק הנכים מבקש, אם-כן, לממש את החובה המוסרית של המדינה לדאוג לחייליה אשר נלחמו לשם הגנתה וביטחונה ולגמול להם על הקורבן שהקריבו למען הכלל(…) תכליתו של החוק אינה רק להעניק לנכה ביטחון סוציאלי, אלא גם לבטא את מחויבותה של המדינה ואת אחריותה כלפי מי שחירף נפשו במלחמה על ביטחונה, ושב חבול משדה הקרב ".
נראה כי נוכח האמור יש מקום לעיון נוסף בסיווג זכויות נכי צה"ל כחלק ממערך החקיקה הסוציאלי, אולם הדבר חורג ממסגרת עבודה זו.
בהתאם לתמונת המצב הנוכחית כמפורט לעיל ניתן לומר כי ככלל, ובכפוף למאפיינים ייחודיים של זכויות נכי צה"ל, מקובל לראות את זכויות נכי צה"ל כחלק ממערך החקיקה הסוציאלית. זו תהיה נקודת המוצא להמשך העבודה.