אלמנת צהל

[moshמשתתף]

לעו"ד רינת שלום

מבקשת לברר האם מחלת נפש (לא ptsd:/שהיתפרצה  כתוצאה של טראומה נחשבת כ"חבלה בפעילות מבצעית" לענין הכרה כאלמנת צהל.

[moshמשתתף]

בהמשך לשאלתי אני אלמנתו של נכה עם 50 נכות שניפטר

[רינת גולד גזית, עו"דמנהל בפורום]

סוגיה זו נדונה לפני מספר שנים בעת"מ 2471/08 סאלח ורדה נ' קצין התגמולים. בהליך זה קבעה כבוד השופטת רות רונן כי פוסט טראומה הינו אירוע חבלתי. עם זאת, לא מתבטל התנאי שהאירוע הטראומטי שגרם לפוסט טראומה יהיה בפעילות מבצעית.

לנוחיותך – להלן פסה"ד

 

 

בתי המשפט

בימ"ש לעניינים מינהליים ת"א

עתמ 002471/08

 

בפני

כב' השופטת  רונן רות

תאריך:

06/08/2009

 

בעניין:

סאלח ורדה

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

עו"ד נאתכו

העותרת

 

נ  ג  ד

 

 

משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

שחף

המשיב

 

פסק דין

העותרת היא אלמנתו של אלי סלאח ז"ל. בעלה המנוח של העותרת השתתף בפעילות מבצעית של חילוץ נפגעים במלחמת לבנון הראשונה, וכתוצאה מכך הוא סבל מהלם קרב. מר סלאח ז"ל הוכר בחייו כנכה נצרך, בשיעור נכות של 50% נכות לצמיתות בגין תסמונת פוסט טראומטית. בשנת 2000 אובחן מר מר סלאח כסובל מגידול ממאיר במוח. ביום 24.3.2004 נפטר מר סלאח.

לאחר הפטירה, בקשה העותרת כי המשיב יכיר בה ובילדיה על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י – 1950, אולם בקשתה נדחתה מאחר שהמשיב קבע כי אין קשר סיבתי בין סיבת המוות לבין הנכות ממנה סבל המנוח.

עניינה של העתירה הנוכחית הוא בבקשתה של העותרת להיות מוכרת בהתאם להוראה 21.01 להוראות אגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון, בקשה שאף היא נדחתה על ידי המשיב.

הוראה 21.01 הנ"ל היא הוראה שנושאת את הכותרת "קביעת זכאות לתגמולים, לפנים משורת הדין, לאלמנת נכה שנפטר". ההוראה קובעת כי היא "באה לקבוע את הזכאות ודרכי הטיפול בקביעת זכאות לתגמולים בלבד, לפנים משורת הדין, לאלמנות של נכי צה"ל שנפטרו והיו בדרגת 50% נכות ומעלה בגין חבלה בפעילות מבצעית" (ההדגשה במקור, ר' סעיף 2 בהוראה).

אין חולק כי המנוח נפגע בפעילות מבצעית והיה בחייו בדרגת נכות של 50%. אולם, לטענת המשיב, ההוראה מתייחסת רק למי נפגע פגיעה פיזית, ולא למי שנפגע כמו המנוח בפגיעה נפשית במסגרת פעילות מבצעית. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת, אם כן, לפרשנות המונח "חבלה" בס' 2 להוראה 21.01 הנ"ל.

העותרת טוענת כי חבלה של הלם קרב היא "חבלה" כמשמעה בסעיף 2 להוראה 21.01. לטענתה, מסקנה זו עולה מההלכה הפסוקה (פס"ד קצין התגמולים נ. אברהם כספי, ע"א 455/85, פ"ד מ"ב(1) 177). לטענת העותרת, פס"ד כספי היה ידוע בעת התקנת הוראה 21.01, ואף על פי כן אין בהוראה כל סייג המתייחס לנכות מפגיעה נפשית. לטענת העותרת, במקרה של ספק יש לפרש את ההוראה כנגד מנסחה, הוא המשיב. 

העותרת הוסיפה וטענה כי אף אם טענתה הפרשנית לא תתקבל, חייב המשיב להגמיש את עמדתו ולהתאים את שיקוליו למקרה הספציפי, לאור מהות הפגיעה של המנוח. עוד נטען כי אם תידחה טענתה הפרשנית של העותרת, הרי ההבחנה הקיימת בהוראה בין מי שנפגעו בפעילות מבצעית לבין מי שנפגעו מהלם קרב כתוצאה מפעילות מבצעית, היא הבחנה פסולה ומפלה.

מנגד, טען המשיב כי אין לקבל את טענות העותרת. לטענתו, הוראה 21.01 היא תוצאה של הסכם בין ארגון נכי צה"ל לבין משרד הביטחון. ההוראה, שהיא "לפנים משורת הדין",  נבעה מההנחה כי תוחלת חייו של נכה צה"ל שנפצע פציעה קשה, התקצרה. זאת, בשל קיומם של ניתוחים וטיפולים רבים להם נזקקים נכים כאלה. פגימה נפשית כגון זו בה לקה המנוח, איננה פציעה אלא מחלה, והיא איננה מצריכה טיפולים וניתוחים רבים. לכן אין לראות בה נכות מהסוג שיש בו כדי לקצר את תוחלת החיים. 

המשיב טען כי אין להחיל את ההלכה שנקבעה בפס"ד כספי הנ"ל, שהתייחסה רק לנושא של רישום על הלם קרב, ולשאלת היותו של רישום כזה בגדר "חבלה רשומה" לצורך הארכת תקופת ההתיישנות לפי ס' 32א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] תשי"ט – 1959.

דיון

אני סבורה כי יש לפרש את המונח חבלה בהוראה 21.01, ככולל גם חבלה נפשית.

בפסק הדין בענין כספי, התייחס בית המשפט העליון לשאלת פרשנות המונח "חבלה רשומה" בסעיף 32א(1) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] תשי"ט – 1959. בית המשפט התייחס בפסק הדין בין היתר לשאלה "האומנם ניתן לראות בהלם נפשי משום חבלה?". בית המשפט ציין כי "טענת המערער היא כי הביטוי חבלה מצומצם רק לחבלה פיזית ממש, בעוד שהלם נפשי שלא גרם לפציעה פיזית, איננו נופל בגדר הדיבור חבלה".

בית המשפט דוחה את הטענה וקובע:

"טענה זו איננה מקובלת עלי. לא מצאתי לה סימוכין בלשון החוק ואינני סבור שהיא מתחייבת ממנו. גם אינני רואה טעם מדוע יש להבחין בין מי שנפגע באופן פיזי לבין מי סבל פגיעה נפשית מאותו אירוע ממש. חזקה שחכמי הרפואה בימינו מסוגלים לאבחן פגיעות נפשיות במידת ודאות הקרובה לאבחונן של פגיעות פיזיות, ואין ספק שהראשונות, לא פחות מן האחרונות, עלולות לגרום לנכות של ממש".

אכן, קביעות אלה של בית המשפט היו בהקשר של השאלה שהועלתה לדיון באותו ענין, קרי שאלה פרשנותו של המונח חבלה לצורך סעיף 32א(1) לחוק הנכים. אולם, הרציונאל של הקביעה כפי שפורט לעיל, ניתן ליישום גם בענייננו. גם ביחס לפגיעתו של המנוח ניתן לומר כי אין טעם להבחין בינו לבין מי שנפגע פגיעה פיזית. 

טענתו העיקרית של המשיב בהקשר זה היתה כי קיים טעם לאבחנה בהקשר דנן. הטעם הוא כי בניגוד לפגיעה פיזית קשה, אין מקום להניח כי פגיעה נפשית קשה יש בה כדי לקצר את תוחלת החיים של הנכה. אינני מקבלת את הטענה. הוראה 21.01 היא הוראה שנועדה למקרים בהם לא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין סיבת המוות לבין הפגיעה שגרמה לנכות. הולדתה של ההוראה נבעה ככל הנראה מההנחה כי פגיעה קשה עלולה, ככלל, לקצר את תוחלת החיים.

אף שארגון נכי צה"ל התייחס מלכתחילה בהקשר זה לנכים קטועי רגליים, ההוראה לא סייגה את עצמה ביחס לנכים אלה. לכן, ההוראה חלה על כל נכה שדרגת נכותו היא 50% ומעלה, וזאת – בין אם הוא נזקק לטיפולים וניתוחים רבים כתוצאה מנכותו ובין אם לאו, בין אם הוא קטוע גפיים ובין אם לאו, בין אם ניתן להניח ברמה כזו או אחרת של ודאות כי יש קשר בין קיצור תוחלת חייו לבין נכותו, ובין אם ניתן לקבוע כי אין כל קשר כזה. 

מובן, לכן, כי במסגרת ההוראה, יזכו להטבה הגלומה בה, גם משפחות של נכים שתוחלת חייהם אכן התקצרה ישירות או בעקיפין כתוצאה מפגיעתם, אך גם משפחות של נכים שאין כל קשר בין הפגיעה והנכות שלהם, לבין פטירתם. כך, יזכו להטבה גם משפחות של נכים שלא נזקקו לטיפולים ולניתוחים לאחר הפגיעה. כאמור, ההוראה לא סייגה את עצמה בכול סייג בהקשר זה. כפי שהובהר, ההוראה מתייחסת מלכתחילה לאותם נכים שאינם יכולים להוכיח קשר סיבתי בין הפטירה לבין הנכות המוכרת.

זאת ועוד, המשיב טען כי תוחלת החיים של נכים שנפגעו בפגיעה פיזית מתקצרת, מה שאין כן ביחס לפגיעה נפשית. לכן לטענתו, יש לפרש את הוראה כחלה רק על פגיעות פיזיות ולא על פגיעות נפשיות.    אולם, טענה זו לא נבחנה, לא נבדקה ולא הוכחה .  לכן, לא ניתן לקבוע כמימצא כי רק תוחלת החיים של נכים שנפגעו בפגיעה פיזית מתקצרת, או כי קיים שוני משמעותי בין תוחלת החיים של נכים שנפגעו בפגיעות פיזיות, לבין תוחלת החיים של נכים שנפגעו פגיעות נפשיות.  כזכור, עניינה של ההוראה בנכים שלא הוכח קשר סיכתי בין מותם לבין הפגיעה שלהם. לכן, כדי לקבוע כי ההוראה חלה רק על נכים שנפגעו בפגיעות מסוג מסוים (פציעות פיזיות ולא פגיעות נפשיות), היה מקום להוכיח כי רק פגיעות כאלה יש בהן כדי לקצר את תוחלת החיים של הפגועים, וכי תוחלת החיים של נפגעים בפגיעות נפשיות איננה מתקצרת.

לכן, אני סבורה כי יש מקום לפרש את הוראה 21.01 כמתייחסת לכול חבלה בפעילות מבצעית, בין אם החבלה היא חבלה פיזית, ובין אם היא חבלה נפשית.

יוער עוד, כי לטעמי – אלמלא היתה מתקבלת פרשנות כזו, הדבר היה גורם להפליה פסולה של הנכים שנפגעו פגיעה נפשית, על פני אלה שפגיעתם היא פיזית. זאת, משום שכאמור לא הוצגו בפניי נתונים כלשהם, המצדיקים את הנחת המוצא לפיה תוחלת החיים של נכים שנפגעו פגיעה פיזית, מתקצרת יותר מאשר תוחלת החיים של נכים שנפגעו פגיעה נפשית.

המשיב טען כי מדובר בהוראה שהיא "לפנים משורת הדין", ובמקרה כזה מרחב ההתערבות של בית המשפט מצטמצם אך לבחינת קיום כללי המשפט המנהלי. אולם, לאור הפרשנות של ההוראה כפי שאני סבורה שיש לפרשה, אני סבורה כי יש מקום להתערבות של בית המשפט ביישום ההוראה על ידי המשיב.  נראה לי שזה מסבך, כי ההבדל בין פרשנות ליישום איננו תמיד ברור

עוד טען המשיב כי הסדרים למתן זכויות לפנים משורת הדין ובכלל זה ההסדר דנן, הוזכרו בדו"ח מבקר המדינה, בו הודגשה הבעייתיות העולה מהסדרים אלה, שהם בעלי השלכות תקציביות רחבות, ושיש לקבל החלטה אם לעגנם בחוק או לבטלם. בהתאם לדו"ח המבקר, החליטה הממשלה להקים ועדה ציבורית אשר תבחן אמות מידה לזכאות לסיוע.

קיומה של הוועדה הציבורית, וקיום האפשרות כי ההסדר דנן יעוגן בחקיקה או יבוטל, אין בו כדי לשנות את המסקנה ביחס לפרשנות הנכונה של ההוראה. אם תבוטל ההוראה, היא לא תחול עוד על כלל משפחות הנכים, ובכלל זה נכים שנפגעו בחבלה נפשית. אם היא תיושם בחקיקה, יהיה מקום ליישמה בהתאם למה שייקבע בהוראת החוק הרלוונטית.  

מאחר שכפי שצוין לעיל, אני סבורה כי העותרת וילדיה היו זכאים לכך שההוראה תחול עליהם, אני סבורה כי על המשיב לשלם להם גמלאות מהמועד בו הופסקה הגמלה לה היתה זכאית העותרת בהתאם לסעיף 20א(א) לחוק הנכים, סעיף מכוחו קבלה העותרת תגמולים למשך 36 חודשים מסוף החודש בו נפטר המנוח.

13

לכן, ולאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את העתירה כמבוקש בה.

אני מחייבת את המשיב לשאת בהוצאות העותרת בסך 5,000 ₪ + מע"מ.

היום 5 באוגוסט 2009 בהעדר הצדדים

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

 

__________

 

רונן רות 54678313-2471/08

ר. רונן, שופטת 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

 

[moshמשתתף]

לרינת שלום תודה על תשובתך.במיקרה שלנו מדובר בטראומה על רקע פעילות מיבצעית אבל מהטראומה פרצה מחלת נפש ולא ptsd .וההכרה של משרד הביטחון היא של סעיף נפשי. השאלה אם במיקרה כזה גם כן זה יחשב ארוע חבלתי?

[רינת גולד גזית, עו"דמנהל בפורום]

פסה"ד עוסק בפוסט טראומה ומתייחס אליה כאל "חבלה נפשית" המזכה בזכויות לאלמנה בכפוף לשאר התנאים שבהוראה 21.01. כך הדבר מתפרש על ידי משרד הביטחון. אני מעריכה שמשרד הביטחון ישקיע מאמצים ניכרים להדיפת כל ניסיון הרחבת "חבלה נפשית" מעבר לפוסט טראומה בשל החשש שירחיב את ההכרה גם למחלות פיזיות.

יחד עם זאת, אם נסיבות המקרה מתאימות ל"אירוע חבלתי נפשי" היינו – אם מדובר למשל באירוע מלחמתי/מבצעי אשר בסמיכות זמנים צמודה לו פרצה מחלה נפשית בצורה אלימה וקיצונית, ניתן לנסות לטעון שיש לראות גם בכך "חבלה נפשית". סביר להניח שיידחה על ידי קצין התגמולים ואז ניתן להעמיד זאת למבחן בימ"ש.

 

 

[moshמשתתף]

לרינת שלום רב מעיון במיסמכים הרפואיים התברר לי שהוא אובחן בעבר עיי רופא מטפל של מישרד הביטחון כסובל מ ptsd מספר שנים לאחר המילחמה אולם לא הוכר במישרד הביטחון  בגין הבחנה זו אלא בגין מחלת הנפש ומישרד הביטחון ידע על ההבחנה של הלם קרב האם זה משפר את הסיכויים?

[רינת גולד גזית, עו"דמנהל בפורום]

לא ברור מהנתונים שציינת האם התבקשה הכרה בפוסט טראומה ונדחתה או שמדובר במצב שבו הוכר בסמוך אחרי האירועים במצב נפשי מסויים, ובהמשך הופיע בתיעוד הרפואי שמדובר בפוסט טראומה אולם מעולם לא עמד בפני וועדה רפואית לצורך החלפת סעיף הנכות. אם מדובר במצב השני, היינו, מעולם לא נדונה בקשה לחלפת סיווג הפגיעה לפוסט טראומה ועלכן מעולם לא נדחתה, ואם הנכות נקבעה בתקופה לפני שנקבע סעיף מבחן נפרד לפוסט טראומה במבחנים לקביעת דרגת נכות, ואם במסמכים שבתיק משרד הביטחון מתוארת האבחנה של פוסט טראומה (כדאי לבדוק גם תיק שיקומי, לפעמים האבחנה מופיעה שם) – כל אלה, או חלקם,  ודאי ישפרו את הסיכוי שההלכה מפס"ד אבו ורדה תחול על נסיבות העניין.

[moshמשתתף]

לרינת שלום מעיון במיסמכים עולה כי משרד הביטחון הכיר בקשר של גרימה בין החוויות במילחמה לבין התפרצות מחלת הנפש ומעולם לא הוגשה ולא נידחתה בקשה להכרה בגין פוסט טראומה האם זה מספק?

[moshמשתתף]

תוספת למה שכתבתי לפני כשעה ;במשרד הביטחון בתיק הרפואי מופיעה הבחנה של פוסט טראומה

[רינת גולד גזית, עו"דמנהל בפורום]

הנתונים הנוספים שנימסרו כעת משפרים, על פני הדברים,  את הסיכויים להצליח בסופו של דבר במהלך, ואולם – יש סבירות בלתי מבוטלת שמשרד הביטחון ידחה את הבקשה וצריך יהיה לנהל הליך בבימ"ש. ייתכן שכדאי לפנות למשרד הביטחון באמצעות עו"ד אשר יבחן ביסודיות את התיק ויציג מראש את הטיעונים באופן שישפר את סיכויי ההכרה בזכאות לתגמול כאלמנת צה"ל ללא בימ"ש.

[מאת]

תגובות